איריס לביא
לרשת את אידית, זואי פישמן
תרגום: דנה טל
ידיעות אחרונות – ספרי חמד
270 עמודים
מגי, אם יחידנית ללוסי בת השנתיים, מקבלת בירושה מספק חברה/ספק לקוחה שאת ביתה ניקתה, בית גדול בסג הרבור שמגיע בלוויית אמה הקשישה, הנרגנת והשוקעת לתוך אלצהיימר של אותה חברה, סופרת מפורסמת שהתאבדה.
תחילה נראה שהשידוך הכפוי לא יעלה יפה - ועל אף שמגי עושה ככל יכולתה כדי להקל על אידית הקשישה, נראה כי זו מתעקשת לשמור על עצמאות מקסימלית (נקודת אור) ולהרחיק את מגי ולוסי מחייה, ככל שזה מתאפשר כשהן גרות תחת קורת גג אחת.
אבל כמובן שעם הזמן, ככל שסימני האלצהיימר גוברים ואידית מבינה שזמן הזיכרון שלה מוגבל – היא מבקשת ממגי, שמסתבר שגם היא כתבה בעבר, שתתעד את זיכרונותיה. וכך, בעזרת לוסי הקטנה והמתוקה (עוד נקודת אור) ובעזרת אסתר, חברתה יוצאת הדופן וחסרת הגבולות של אידית, נרקמת ידידות בין 4 הצלעות הנשיות, עולים עוד סודות מחייהן של מגי ושל אידית, ספקות לגבי מהי אמהות טובה, וכמה תסבוכות נפתרות בדרך זו או אחרת, לא תמיד באופן מלא.
על אף שהספר עוסק בנושא חשוב וכאוב – אלצהיימר וזיכרונות – הוא די צפוי מראש (למשל, הגבר הראשון והיחיד שמגי פוגשת בסג הרבור יהפוך למושא אהבתה, די ברור שאידית ומגי יהפכו חיוניות זו עבור זו), הדמויות לא מספיק מפותחות ועמוקות, ויש מספר עניינים שלא הבנתי את פשר הכללתם בספר – מדוע מגי החליטה להיות מנקה בשעה שהיא אשה משכילה ומוכשרת, למה חשוב שאידית יהודיה אם אין לכך כל חשיבות בהתפתחות העלילה או בזהות שלה? ועוד.
בקיצור, זהו ספר קטן וחביב במשקל נוצה על תהליך התקרבות וריפוי בשביל להעביר את הזמן בטיסה קצרה או בין שני ספרים כבדים יותר.
