איריס לביא
מורם מעפר, ז'וזה סאראמאגו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
359 עמודים
הספר מספר על 4 דורות של משפחה בלטיפונדיה – אחוזה – פורטוגזית במבנה פיאודלי ארכאי שדנה את בניה לעבודת פרך בקילוף אלונים ועבודות פיזיות קשות אחרות, חרפת רעב ובורות מצמיתה, וכך עד סביבות 1970. בין לבין הם מצליחים אמנם לחוות כמה רגעי אושר קטנים של התאהבויות ולידות אבל המלחמה שלהם להטבת תנאי העבודה והמחיה שלהם ולהרים את עצמם מעפר, ולו במעט, מסתיימת כמעט תמיד ברע והחמלה הכמעט בלעדית שנושבת מבין דפי הספר היא זו של סאראמאגו כלפי דמויותיו.
סאראמאגו הוא גאון. יש לו קול ייחודי שאין לאף סופר אחר, לפחות לא כאלה שאני קראתי – משפטים ארוכים ופתלתלים עד אין קץ שצריך לקחת נשימה ארוכה לפני שמתחילים אותם ושלעיתים אתה נכנס אליהם בגוף שלישי של מספר יודע כל ויוצא מהם בגוף ראשון של אחת הדמויות. הוא שוזר עשרות סיפורים ותתי סיפורים בעלילה הראשית עד שלפעמים זעמתי עליו ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני אבל בסופו של דבר הכול נשזר לידי מעשה טלאים מופלא וקוהרנטי.
הוא מנהל דיאלוגים על דיאלוגים עם הקורא, עם עדים נוכחים אלמוניים כאלה ואחרים, מצותת לשיחות של דמויות בספר משל היה זבוב על הקיר, פורש בפני הקורא חלק מטכניקות וסודות הכתיבה שלו ולא חושש גם למתוח בקורת עליהם עצמם. זהו סאראמאגו – מתוחכם וחכם עד מאוד וצריך להיות מוכנים לפני שקופצים איתו למים.
דומה שהדמויות כאן קצת פחות מפותחות. לא ברור למשל, למה דמות כזו מתאהבת באחרת, אבל זה לא כל כך משנה כנראה כי סאראמאגו רוצה להמשיך בסיפור הדורות ולהחיל איזו אמירה כללית. זה מקשה מעט על ההזדהות עם הדמויות הראשיות, אבל לא עם הביקורת הנוקבת שסאראמאגו מותח, ללא כחל וסרק, על שיטת האחוזות האנכרוניסטית שדנה את בניה לחיים כל כך קטנים. אני אמנם מעדיפה את סגנון הריאליזם הסוריאליסטי של סאראמאגו שלא בא כאן לידי ביטוי – הספר סופר ריאליסטי ואולי נופל במשהו מספריו הקודמים של הסופר – אבל עדיין נוקב ובמקומות מסוימים גם קורע לב.
