זה נמס, ליזה ספיט
תרגום: אירית באומן
הוצאת תכלת
429 עמודים
בכפר בלגי קטן נולדו בשנה אחת 3 תינוקות בלבד – שני בנים ובת וכמעט מכורח הנסיבות הם הופכים להיות חברים קרובים, "מוסקטרים" כפי שהם קוראים לעצמם. הסיפור מגולל את קורותיהם ובפרט את קורותיה של הבת, אווה, כאשר הוא נע לסירוגין בין ההווה בו אווה היא אשה בוגרת ומיוסרת לבין קיץ אחד, בשנת 2002, בלב ההתבגרות וההתעוררות המינית של השלושה.
בילדותה ובנעוריה, בצל הורים אלכוהוליסטים ואחות צעירה הלוקה בנפשה, אווה עושה הכול כדי להשתייך ולמצוא חן בעיני שני הבנים, פים ולאורנס. היא מרגישה שהיא שקופה בעיניהם ומסכימה להשתתף בתעלולים הגועליים שלהם כמו להשתין בתיבת הדואר של אחת השכנות או ליצור צלליות מאברי המין שלהם (ברצינות?) רק כדי להיות חלק מהקבוצה.
באותו קיץ גורלי שבו מתמקד הסיפור עסוקים השלושה בבחינת ודחיפת הגבולות המיניים והמוסריים שלהם ושל, ובכן, בנות רבות בכפר, באמצעות חידה שחדה אווה ושאם הבנות לא מצליחות לפתור, כל אחת בתורה, הן צריכות להתפשט או גרוע מזה (ברצינות? מספר שתיים – כל בנות הכפר מסכימות לזה?). הקלפים נטרפים כשלכפר מגיעה אליסה, נערה יפה, מעט בוגרת ובשלה מהם, שדוחפת אותם להקצין למשחקים מסוכנים אף יותר, רוויי התעללות ואכזריות.
בהווה אווה חוזרת לכפר לרגל האזכרה של אחיו של פים כדי לנקום על אותו קיץ אומלל ואמנם המחברת קושרת יפה את כל הקצוות שארגה, והחידה המסתורית ועוד כמה אביזרים שהופיעו במערכה הראשונה משמשים היטב במערכה האחרונה.
הספר מרשים, חזק, מלא פרטים מדויקים ויבשים שניתנים בצורה מינימליסטית מבחינה רגשית – משהו שאני מאוד אוהבת כי זה משאיר הרבה מקום לקורא לפענח את הרבדים העמוקים יותר של הדמויות תוך הישענות על ההתנהגות שלהן.
אבל – ויש אבל גדול. יש תחושה שהרבה מהכתוב נועד בכוונה לזעזע. יש הרבה תיאורים גרפיים ומפורשים שכמו נועדו לשמש פרובוקציה מתוכננת היטב, שלא בטוח עד כמה היא משרתת את הספר שכן יש בו כל כך הרבה כיוונים מעניינים אחרים. נראה שהסופרת חשבה שהקוראים של שנת 2020 כבר קראו הכול ואין שום דבר שיזעזע אותם אז הנה ניתן להם מנה אחת אפיים. אני מצאתי שדווקא כל הניסיונות האלה לזעזע גורעים מהאמינות של הסיפור והדמויות. לכן, צריך לקחת בחשבון שהספר לא מתאים לכל אחד כי חלק מהתיאורים באמת לא פשוטים.
מילה אחרונה – התרגום יפה, בהיר, עשיר ושוטף ובהחלט משרת את הספר לטובה.