איריס לביא
השנה החסרה של חואן סלווטיירה, פדרו מאיראל
הוצאת קרן וליברוס
111 עמודים
זהו ספר קצר, כמעט נובלה אולי, שמתאים מאוד לטיסה קצרה מהארץ לכרתים או משהו בסגנון, על גבר ארגנטינאי שחוזר לעיר הולדתו לאחר מות אביו על מנת להציל ולהביא לתצוגה ראויה את יצירת האמנות האפית של אביו – 60 גלילי בד ענקיים המהווים יצירה אחת שלמה.
בין התיאורים הטכניים של הורדת הבדים, סריקתם והטיפול בהם, אנו מתוודעים לחלק מסיפור החיים של האב כמו גם לעובדה שגליל אחד, המייצג שנה שלמה, חסר – ואחריו יוצא הבן בחיפושים תוך שהוא רותם לעזרתו את אחיו הבוגר.
לא אגלה אם הגליל החסר נמצא לבסוף או לא, אבל ככלל, כל הגלילים חושפים פרטים וסודות מחיי האב ומרכיבים את דמותו המסתורית, כמו מעין פאזל, הפעם מתוך עיניו של גבר כבן 50, הבן, שלומד להכיר את אביו מחדש.
מצאתי שהסופר מתאר בצורה נפלאה את פיסות הבד השונות ומעביר בצורה אובייקטיבית ויפה את היצירה התלת מימדית למילה הכתובה, בלי הרבה שמאלץ וסופרלטיבים. ואכן, הכתיבה של מאיראל, שזה עתה התוודעתי אליו, היא רזה ומינימליסטית מאוד – רק ממש מה שצריך להיות כתוב – כתוב. בהתאמה, הסיפור כמעט חף מסערות, דרמה או רגשות – חיוביים או שליליים. ודווקא זה מה שהופך את הסיום – ולא אגלה כמובן מה עולה בגורלם של גלילי הבד – למושלם כל כך.
בגדול, הספר המיוחד הזה מצליח לדון ביחסים בין אב ובן, ביחסי אחים, בקשר בין אמן ליצירתו ובקשר בין יצירה לקהל, ובשביל 111 עמודים – אני חושבת שזה די הרבה.
