איריס לביא
אי סבירות האהבה, האנה רוטשילד
ידיעות ספרים
תרגום: רחל פן
495 עמודים
יש לנו פה סיפור לא קצר ומאוד מפורט על אהבה, אמנות – הרבה אמנות – ופשעים מסוגים שונים.
בסיפור הזה יש גיבורה, או בעצם שתיים: האחת – אנני מקדי, בחורה בריטית בשנות ה- 30 לחייה, שחייה תלויים על בלימה – בן זוגה עזב אותה לאחר שנים רבות ביחד, אמה האלכוהוליסטית מתפרצת ללא הזמנה לחייה, אין לה עבודה מתגמלת וחלומה להיות שפית לא מתקדם כמתוכנן. יום אחד היא רוכשת תמונה קטנה ומלוכלכת בחנות עתיקות כמתנה לבחור מזדמן וזה מה שבעצם מניע את העלילה.
הגיבורה השנייה שאליה אנו מתוודעים מאוחר יותר היא רבקה וינקלמן – ההיפך הגמור ממנה. אשה בת 40 לערך, נשואה ואם לבת מתבגרת, ממשפחה יהודית מיוחסת ועשירה מאוד, מומחית באמנות ובעלת בית מכירות פומביות ידוע בלונדון אותו היא מנהלת ביחד עם אביה הזקן והשתלטן. דרכן של השתיים מצטלבות כשרבקה מעסיקה את אנני כטבחית בביתה ובהמשך, כשהתמונה שאנני קנתה הופכת לנקודת ממשק ביניהן.
אט אט מסתבר שיש סיכוי שהתמונה הקטנה צוירה בידי אנטואן ואטו, מגדולי הציירים הצרפתיים של המאה ה- 18, מה שמגלגל כדור שלג שמערב לא רק את אנני ואת רבקה שמעוניינות לגלות את מקורותיה של התמונה, אלא גם פותח מרדף של כל עשירי ופטרוני האמנות של אנגליה – והעולם – אחר אותה תמונה, כל אחד מטעמיו.
הסופרת חולשת ביד רמה על נבכי עולם האמנות והמכירות באנגליה של ימינו. מבדיקה קצרה באינטרנט עולה שהיא בחבר הנאמנים של גלריית טייט ומשמשת כיו"ר חבר הנאמנים של הנשיונל גלרי בלונדון. אכן מהספר ניכר שהיא בעלת ידע רב בנושא ושהיא יודעת היטב כיצד העסק עובד ומה מניע את הנפשות הפועלת בזירת האמנות העכשווית – וגם של העבר – וזה כמובן לא רק אהבת אמנות ויופי טהורה.
ואכן, הרומן מאוכלס בשלל דמויות צבעוניות ואקסצנטריות, סודות משפחתיים, תככים, אינטריגות ופשעים (מהצתה ורצח ועד גניבת יצירות אמנות על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה), תיאורי אמנות (אני אהבתי מאוד – לא כל אחד יאהב) וגם בתיאורי נפש ותיאורי יחסים שנבנים ומתפרקים ונבנים שוב – והסופרת מטפלת בכל זה בצורה יפה, עדינה, מדורגת ואמינה. הדבר הכמעט יחידי שמבחינתי שיקף מעט פחות אמינות היה המהירות והנחרצות היחסיות שבהן רבקה מגיבה לאור גילוי הסוד המשפחתי הנורא שמאיים לפרק את כל מהותה ועולמה. אני לא בטוחה שהדרך בה פעלה תואמת לאופי שהסופרת בנתה עבורה בצורה כל כך עדינה ומפורטת אם כי היא בהחלט התאימה לעלילה.
ויש גם בונוס – בדמות פרקים אחדים המובאים מפיה של התמונה עצמה. מסתבר שהתמונה המדוברת הזו (שלא קיימת אגב במציאות) היא גאוותנית לא קטנה, נפוחה מחשיבות עצמית ונרקיסיסטית למדי אבל גם מלמדת אותנו לא מעט על חייו של ואטו, דבר או שניים על אמנות וטיפ טיפה על אהבה. ואי סבירותה.
