איריס לביא
דושינקא, נשמה, איריס אליה-כהן
הוצאת הקיבוץ המאוחד
366 עמודים
התחלתי לקרוא את הספר הזה עם המון ציפיות – גם משום שהסופרת ואני נושאות אותו שם (קצת נרקיסיסטי, אני יודעת) וגם, ובמיוחד, כי מישהו כתב לי פעם בפייסבוק – בחושבו שאני זו היא – עד כמה הספר מדהים. רצתי לקנות את הספר ורק עכשיו הגעתי אליו, ואני מודה שלצערי התקשיתי להתחבר ולצלוח אותו.
הספר מספר על הדס, בחורה בת שלושים ומשהו שננטשת על ידי אהובה בנסיבות לא ברורות ויוצאת למסע של ספק הרס עצמי ספק בנייה מחודשת באמצעות שורה של מפגשים מיניים מפוקפקים ומסע ממשי ופיזי בארץ. בדרך מצטלב סיפורה עם סיפורו של חברו הטוב של אהובה – עולה ישן מרוסיה שסבל מילדות לא קלה, ושל אם האהוב – בעודה נערה במרוקו, כשכל פרק מסופר מנקודת מבטה של דמות אחרת.
עד כאן בסדר. איריס כהן-אליה כותבת יפה, ואפילו יפה מאוד, על זה אי אפשר להתווכח. היא מעטרת את ספרה באינספור מטפורות יפות ומקוריות ובקטעים על גבול הלירי, אבל לפעמים זה יותר מידי ודומה שזה – כמו גם תיאורי הנוף התדירים וניסיונות החידוש השונים שהיא מבצעת בשפה העברית (למשל, "היא רופסת חיוך" שמופיע במספר ואריאציות) – באים על חשבון העלילה שאינה זורמת ולמעשה – גם לא קורה בה הרבה. גם עם זה הייתי יכולה להשלים – כי גם מסע נפשי ורגשי יש בו טעם, אבל אם מה שעולה לבסוף הוא שעוד מפגש מיני אחד – עם או בלי חיבור רגשי – הוא שיציל את הגיבורה מעצמה ומכאבה, אז אני כנראה מפספסת משהו. או שהמשהו הזה לא קיים בספר.
כל זה לא קשור כלל לעובדה שמצאתי את עצמי דומעת פה ושם, בעיקר לנוכח סיפורו של דימה, העולה מרוסיה, שדמותו וסיפור ילדותו ברוסיה מרגשים ומכמירי לב, אלא שלמרבית הצער הוא לא הגיבור הראשי של הספר.
