איריס לביא
מעשה בטבעת, אילן שיינפלד
כתר
458 עמודים
הספר מספר את סיפורה של טבעת פלאית שבכוחה לרפא את מי שחולה במחלת הנפילה ועל הדרך בה קושרת הטבעת בין שתי משפחות, החל מסוף שנות התשעים של המאה ה- 19 בשדלץ ודנציג שבגרמניה ועד לשנות השבעים של המאה העשרים בישראל. אבל עיקר העלילה מתרחש בארגנטינה לשם מובלת, על כורחה וללא ידיעתה או ידיעת אמה, אחת מגיבורות הסיפור, אסתר, כדי לשמש זונה באחד מבתי הזונות היהודיים של רשת "צבי מגדל" שהיו פרושים ברחבי בואנוס איירס.
סיפורה, כמו גם סיפורה של אמה ושל בתה, שתיהן זונות – כל אחת בנסיבות שונות – קורע לב ונוגע בלב, וחושף פרשייה בתולדות הקהילה היהודית בארגנטינה שככל הנראה הושתקה והוסתרה במשך השנים, מפאת הבושה. מהצד השני, מסופר סיפורה של המשפחה האמידה שדולקת בעקבות אסתר ובעקבות הטבעת שאמה הורישה לה – לאחר שהטבעת נגנבה ממנה.
זהו סיפור מטלטל המתאר בפרוטרוט כיצד הפכו נערות צעירות, תמימות וחסרות ניסיון לזונות מקצועיות, למעשה עד סוף חייהן, מבלי שתהיה להן אפשרות למלט את עצמן, שכן גם משטרת בואנוס איירס שוחדה היטב בידי רשת הסרסורים.
בנוסף על הפן המיסטי הבולט שמאוד אהבתי, הספר כתוב בשפה רהוטה ועשירה – הוא מתחיל בלשון עגנונית כמעט כשהוא פורש את העלילה בשדלץ ובדנציג, וככל שמתקדמות השנים – משנה מעט את לשונו בהתאמה לזמנים המודרניים יותר. עם זאת, הוא לא חף מהתבטאויות רגשניות יתר על המידה במטרה להדגיש את ההתרחשויות הדרמטיות שבסיפור, אף שאין בכך כל צורך שהרי הסיפור מלא באירועים דרמטיים וקורעי לב ממילא.
בי עלתה הרגשה מוזרה שמהספר עולה ניחוח חזק של פטאליזם – כלומר, מה שקורה לדמויות קורה להן כתוצאה מיד הגורל או אירוע מקרי בחייהן. למשל, גרשון, אבי המשפחה העשירה הדולקת בעקבות הטבעת, נחשף בצעירותו למעשה מין מצד חבר (שגם הוא נחשף להטרדה מצד גבר מבוגר יותר) ומכאן נגזר עליו גורלו כהומוסקסואל שנאלץ לחיות חיים כפולים; כמו החליט הסופר בהחלטה מודעת לייחד לו גורל זה, כמעט רק כדי לתאר את סצינות המין ההומוסקסואליות (לא שחסרות סצינות מין גרפיות בספר). או אספרנסה, בתה של אסתר, שכבר אין כל הכרח שתעסוק בזנות, ממשיכה בעיסוק זה מבחירתה (אמנם כדי לקיים את עצמה ואת ילדתה) אף שיכלה אולי לבחור בעיסוק אחר. בכלל, החלק האחרון בספר, הפורש את קורותיה של אספרנסה, הוא מהיר, מקוטע וחלקי מידי, כאילו ביקש הסופר למהר ולסיים את הספר.
הסיפור החיצוני – הספר שנכתב למעשה על ידיד אספרנסה ונמסר לבתה – נראה מיותר ומאולץ ובמיוחד מפקיע את האמינות של רבים מחלקיו הקודמים כי הרי אם אספרנסה היא זו שמספרת את כל הסיפור, חלק מנקודות המבט פשוט לא מסתדרות, דוגמת קורות משפחת ברגמן העשירה, סצינות האונס של הנערות החטופות כדי להכינן למקצוען החדש ועוד.
